בית הדין הרבני בנתניה קיבל לאחרונה פסק דין משמעותי בענייני ירושה וצוואות, שהדגיש את החשיבות הרבה שיש למימוש צוואות, גם כאשר קיימים צווי ירושה כלליים שנראים סותרים. המקרה כלל אישה בהליכי גירושין אשר ביקשה להחיל את צוואת חמותה המנוחה, שהורישה את דירתה לבנה בלבד. לעומת זאת, בני הזוג האחרים טענו כי יש להחיל את צו הירושה הכולל את כל רכוש המנוחה, לרבות הדירה המדוברת.
בית הדין קיבל את עמדת האישה וקבע כי הדירה נרשמת בטאבו על שם הבן בלבד, תוך הדגשת החשיבות של קיום הצוואה כפי שנכתבה. הדיינים הרבנים שניאור פרדס ופנחס מונדשיין קבעו כי אין סתירה מהותית בין צו קיום הצוואה לבין צו הירושה, וכי במקרה של פער בין הוראות הצוואה להוראות הירושה יש לתת עדיפות לצוואה המפורשת והברורה.
דיין המיעוט, הרב בצלאל ווגל, הצביע על האפשרות כי צו הירושה הכללי כולל גם את הדירה, אולם דעת הרוב הכריעה לטובת קיום הצוואה. פסק הדין ממחיש את ההבחנה המשפטית המהותית בין צוואה לבין צו ירושה, ואת הצורך לכבד את רצון המורישה גם כאשר קיימת הסתייגות מצד היורשים האחרים.
פסק דין זה מהווה מסר ברור לעורכי דין העוסקים בדיני משפחה: תכנון מוקדם ומדויק של ירושות וצוואות הוא קריטי, במיוחד כאשר מדובר בנכסים בעלי ערך, כדוגמת דירות. הצוואה משקפת את רצונה המלא של המורישה ויש לה משקל מכריע גם כאשר קיימים צווי ירושה כלליים.
מבחינת פרקטיקה משפטית, פסק הדין מדגיש את הצורך לערוך ייעוץ מוקדם ללקוחות, להבטיח כי הצוואות מנוסחות בצורה ברורה ומקצועית, וכי היורשים מבינים את משמעותן. בכך ניתן למנוע סכסוכים עתידיים ולשמור על חלוקה צודקת וברורה של רכוש.
פסק הדין של בית הדין הרבני בנתניה מהווה חיזוק משמעותי לעקרון הכבוד לרצונה של המורישה, ומספק הכוונה פרקטית לעורכי דין העוסקים בדיני משפחה: יש לתת משקל מכריע לצוואות, גם כאשר קיימים צווי ירושה כלליים או התנגדויות מצד יורשים אחרים. דירה המדוברת נותרה בידי הבן בלבד, ומדובר בהחלטה משפטית שמעצבת את המגמות בבתי הדין הרבניים בתחום הירושות.
